תל עזקה (תל זכריה)  נמצאת על הר גבוה בשפלת יהודה סמוך לעמק האלה. המקום מקושר לסיפורים תנ"כיים שהמוכר בהם הוא סיפור הקרב בין דוד וגוליית שהתרחש בעמק האלה שלמרגלות התל. כיום תל עזקה נמצאת בחלקו העליון של פארק בריטניה. בקצהו הצפוני של הרכס ממנו נשקף נוף פנורמי לעבר עמק האלה, הרי יהודה וחברון במזרח, גוש דן, קרית גת ואשדוד מצדו המערבי.

בדרך לפסגת התל מוצבים אבנים גדולת עליהן כתובים פסוקים מהקרב בין דוד וגוליית.
על ההר יש פינות ישיבה ונקודות תצפית רבות. בפסגת ההר ניצב שעון שמש ומסביבו מעגל אבן עליו חרוטים שמות המקומות שמשתקפים בנוף.

בסוף החורף מומלץ להגיע למקום לטיול פריחות.
לאורכו ורוחבו של התל ניתן לראות שרידים ארכיאולוגיים, בחלקים מההר מתבצעות חפירות אריכאולוגיות ועבודת שימור.

עזקה הייתה עיר גבול חשובה. ניתן להבין את חשיבותה האסטרטגית מכתובת אשורית שנגלתה, בה מתאורת עזקה על ידי סנחריב מלך בבל "קן נשרים שוכנת על גבי רכס הר", בשל כך הייתה היעד הראשון במסעות כיבוש יהודה.

במפת מידבא מוזכר המקום כ"בית זכריה" ובו כנסיה שלידה כתובת "ציון זכריה הקדוש", לפי המתואר כנראה מדובר בקברו של זכריה הנביא.
למרגלות התל נמצא הישוב זכריה, על שמו נקרא התל "תל זכריה".

היטוריה תנ"כית

בתקופת התנ"ך, במקביל לכניסת בני ישראל לארץ המובטחת הגיעו גם גויי הים- הפלשתים. הם התיישבו באזור מישור החוף הדרומי בערים אשקלון, אשדוד, גת. שאיפתם הייתה להתרחב מזרחה לכיוון ההר שם ישב שבט יהודה. עזקה שנמצאת בתווך שבין השפלה להרי יהודה הייתה בלב מוקד החיכוך בין העמים.

עזקה מוזכרת בספר יהושע בפרשת מלחמת גבעון המפורסמת, כשצבא בני ישראל רדף אחרי חמשת מלכי כנען
" וַיְהֻמֵּם יְהוָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חוֹרֹן וַיַּכֵּם עַד עֲזֵקָה וְעַד מַקֵּדָה. וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַיהוָה הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב. אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיהוָה בְּיוֹם תֵּת יְהוָה אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן.

האזכור המוכר ביותר של  עזקה נמצא בספר שמואל א', בסיפור הקרב בין דוד וגוליית. על פי הכתוב, הצבא הפלשתי חנה בין תל עזקה לתל שכה:

"וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-מַחֲנֵיהֶם, לַמִּלְחָמָה, וַיֵּאָסְפוּ, שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּחֲנוּ בֵּין-שׂוֹכֹה וּבֵין-עֲזֵקָה, בְּאֶפֶס דַּמִּים. וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים. וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת."

על פי המסופר, הפלשתים הצליחו להרחיב את הכיבוש שלהם מזרחה והגיעו עד לאזור עמק האלה.  גוליית שהיה גיבור המלחמה של הפלשתים הזמין את בני ישראל לבחור לוחם  שיתמודד מולו לדו קרב ראווה בינו לבין שתוצאתו תכריע את המלחמה בין שני העמים.
במשך 40 יום לא נמצא אף אחד בישראל שיסכים להלחם בדו קרב, עד שהגיע דוד לאזור. דוד היה רועה צאן שהגיע לאזור המערכה כדי לתת ציוד לאחיו הגדולים שהיו בשדה הקרב. דוד שמע את גוליית מנאץ את את בני ישראל ואלוהיהם ומחליט להלחם נגדו.
בעוד אחיו הגדול נוזף בו על כך שהגיע לאזור, שאול המלך קרא לדוד אליו כדי לראות מי זה האיש שמוכן להלחם בגוליית. דוד מספר לו שבהיותו רועה הכה אריה ודב שניסו לטרוף שה שהיה בעדר. שאול נתן את ברכת הדרך לדוד  ונתן לו את ציוד הלחימה שלו- שריון, קסדה וחרב. לאחר שלבש את בגדי הקרב, החליט דוד להסיר אותם מפאת חוסר הנסיון בלחימה עם ציוד כבד עליו, וכדי שיהיה יותר קליל בזמן הלחימה.
דוד הגיע לקרב כשהוא חמוש במקל רועים, בקלע ובחמש אבני נחל.

כשגוליית ראה דוד האדמוני ויפה התואר מגיע לקרב מולו, החל לזלזל " הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת"
והמשיך בתאור של מה שהוא יעשה לגופתו של דוד. דוד ענה לו שדווקא הוא זה שיביס את גוליית בעזרת אלוהיו:"אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ"
גולית העצבני התקרב לדוד. דוד רץ לעבר גוליית, הוציא אבן מתיקו ויידה אותה בעזרת הקלע בדיוק רב לנקודה במצחו של גולית שהייתה חשופה ולא כוסתה על ידי הקסדה. הפגיעה גרמה לגוליית להתמוטט על הרצפה. דוד הסתער על גוליית שהיה שרוע על הרצפה. מכיוון שלדוד לא הייתה חרב, הוא שלף את חרבו של גוליית וכרת את ראשו.

כשראו את גיבורם מת, החלו לברוח הפלשתים וצבא ישראל רדף אחריהם והיכה בהם.

עזקה מוזכרת פעם נוספת בספר דברי הימים כאחת הערים שביצר רחבעם
"וַיֵּשֶׁב רְחַבְעָם, בִּירוּשָׁלִָם; וַיִּבֶן עָרִים לְמָצוֹר, בִּיהוּדָה…וְאֶת-אֲדוֹרַיִם וְאֶת-לָכִישׁ, וְאֶת-עֲזֵקָה"

בספר ירמיהו מעט לפני חורבן ירושלים מוזכרת עזקה כעיר מבצר.
 "וְחֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל, נִלְחָמִים עַל-יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה, הַנּוֹתָרוֹת: אֶל-לָכִישׁ, וְאֶל-עֲזֵקָה, כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה, עָרֵי מִבְצָר"

בספר נחמיה מוזכרת עזקה בכך שהתיישבו בה משפחות משבט יהודה שחזרו בשיבת ציון.
"זָנֹחַ עֲדֻלָּם, וְחַצְרֵיהֶם, לָכִישׁ וּשְׂדֹתֶיהָ, עֲזֵקָה וּבְנֹתֶיהָ; וַיַּחֲנוּ מִבְּאֵר-שֶׁבַע, עַד-גֵּיא הִנֹּם".